שגרת מצב חירום בטחוני מנקודת מבטה של מטפלת

אגם דבורה מרום - עו"ס מטפלת רגשית בגן תקשורת, יחידת אשקלון.

אזעקה מפלחת את השקט המתוח בעיר. האוזניים למדו להכיר את רעש ההדף מרחוק. בפעם המי יודע כמה, יוצאים בשקט לחדר המדרגות, כידוע אשקלון, ברובה, איננה ממוגנת. 'שגרת האזעקות' הפכה מזמן לרוטינה מוכרת: החל מתשע בערב, לרוב עד אחת שתיים בלילה, תופסים מעט שינה טרופה, ומתישהו למחרת (אם זכינו, ללילה שקט) הסבב מתחיל שוב, לקראת הצהרים.

שגרת האזעקות מוכרת לצוותי החינוך והטיפול בעיר היטב. בתקופות של 'שגרת אזעקות', תחושת אי הוודאות מרקיעה שחקים. בהרבה מובנים, התרגלנו לזה ואף התחשלנו מזה. ובכל זאת, שגרה כזו משפיעה על המצב הפיזי, המנטלי והרגשי. כך חיים פה, שגרה תמידית מתוחה. פה, קרוב לעוטף עזה, המתח הבטחוני מורגש תמיד, כל יום, מאז צוק איתן. תחושת אי הוודאות מלווה תמיד, יתכן שהלילה לא נישן, כי שוב תהיה אזעקה. שוב רק בשש בבוקר נדע האם יש לימודים היום או לא, כי לרוב רק בשש בבוקר מתקבלת ההחלטה, בין אם ישנת הלילה או לא.

בלילה של אזעקה, כאיש צוות, או הורה לילד במהלך הלילה מתרוצצות בראש השאלות: האם אעבוד היום או לא? האם הילד ילך לגן? לקום להתארגן? להמשיך לישון? בשש בבוקר ככל הנראה, נדע. למזלנו, לא קרה עדין שהיתה לנו אזעקה במהלך סדר היום בגן. האזעקות הן לרוב בלילה. זוהי השגרה.

אז איך מתמודדים?

רוכשים כלים: נשימות עמוקות; תפקוד שגרתי של תפעול הבית למרות האזעקות שמנתקות את קו המחשבה הרציף, לעיתים כל רגע; לומדים לייצר בועה רגועה ונעימה בתוך מצב של סכנת חיים קיצונית; מקורות תמיכה בסביבה קרובה או מקצועית כמו 'מרכז חוסן'; אם צריך, נוסעים, מתרחקים.

בנוסף, לאחר כל סבב כזה, הגוף והנפש צריכים לנוח, להשיב מחזוריות פנימית תקינה של שינה, מזון ושתיה, של שגרת חיים תקינה. כל פעם, מחדש. לעיתים זה קורה גם בתוך החזרה לשגרת עבודה.

כצוות, מתאחדים. הופכים למשפחה, מייצרים בועה של תמיכה הדדית ללא תנאי, במגבלות היכולת. מצב הרוח והשחיקה נתנו את אותותיהם מזמן, ישנה הבנה שבשתיקה, מתנהלים ברגישות ככל האפשר אחת כלפי השניה. ומייצרים כל הזמן: אהבה.

לייצר אהבה בתוך תחושות של מתח חרדה ואי הוודאות, נהיית משימה קלה יותר, כשיש סביבך תשעה ילדים מתוקים הנותנים ומקבלים אהבה. כך גם, הצורך לייצר להם מסגרת שעונה לצרכיהם מחד, והמחויבות לקידומם, מאידך, מעודדים תפקוד מקסימלי ועמידה ביעדים ומטרות. כמו גם, תחושת הסיפוק המרגשת המתלווה להתקדמות המשמעותית של הילדים, למרות הכל.

לצד זה, כצוות מידי שבוע, יושבים מכינים ארוחה יחד, משוחחים, מתגבשים. לעיתים מישהי מביאה משהו טעים לאכול ואחרת, מעבירה תוכן מרומם ומגבש.

עבור ילדים על הספקטרום, 'שגרה' שכזו איננה שגרה. ילד על הספקטרום האוטיסטי זקוק לשגרה יציבה, קבועה ובטוחה. פה בעוטף עזה, אין להם אותה. יש להם אותנו, ואת הוריהם המדהימים, כמובן, לייצר להם מסגרת בטוחה ויציבה ככל הניתן. אך לאחר כל סבב כזה, לעיתים, לוקח זמן רב, אם בכלל, להחזירם לתחושת רגיעה ויציבות.

כמטפלת רגשית, אני מבינה כי מעבר לקשייהם כילדים על הספקטרום, הם חיים במצב של פוסט טראומה מתמשכת, כשאר ילדי הדרום. על כן, אני חושבת כיצד לתת התייחסות לכך בטיפול. עם ילדים אשר אינם מדברים, אני מאפשרת 'התחלה מחדש' בכל פעם. חזרה על אותם משחקים עימם שיחקנו בהתחלה, ורוטינות מוכרות מתחילת הטיפול, חזרה שוב ושוב ל'מקום הבטוח' – לעוגן הטיפולי.

עם ילדים אשר מדברים, אני משוחחת על זה, ומאפשרת לכל תגובה של הילד לשיחה להיות לגיטימית. אנו מבטאים את תחושות הפחד, אי הוודאות, את המתח הפנימי שמצטבר. הביטוי הרגשי למצב הבטחוני כה חשוב עבור כל אחד, בודאי עבור ילדים, ועוד יותר עבור ילדים על הספקטרום, אשר חווים את העולם כמקום לא בטוח ומעורר חרדה רבה. הביטוי למצב הבטחוני המתוח בטיפול, עשוי לבוא לידי ביטוי דרך ציור, הפקות קוליות, נגינה משותפת כפורקן, או משחק דמיוני.

תיאורי טיפול

לאחר אחד הסבבים, הילד ביקש דף וצבע גואש אדום, לקח מכחול והתחיל להתיז על הדף ולהגיד "בום בום בום, הנה אזעקות, הנה הבומים". שאלתי אותו אם הוא מסכים שאצטרף לדף שלו, הוא הסכים. ויחד התזנו צבע אדום על הדף תוך כדי קריאות רמות של "בום בום בום" והפקה קולית של אזעקות דמיוניות: "וווווווווווווווווווו".

עבור מי שחי באזור זה, רעשים אשר מזכירים אזעקה או 'בום' של נפילה או יירוט, הופכים באופן אוטומטי ל'כפתור' אשר יכול להקפיץ אותך ממקומך. כחלק מתסמונת פוסט טראומטית אשר מתפתחת עם הזמן למי שחי בתוך שגרת אזעקות מתמשכת. בטיפולים לאחר אזעקות, גיליתי שהפקה קולית שמדמה קול של אזעקה וגלי הדף, ממוססת את הפחד מרעשים כאלה ומסייעת להעלים את 'הכפתור' של רעשים אשר מזכירים אזעקה או גל הדף.

בטיפול אחר, לאחר סבב אזעקות, ילד סיפר שהוא שוכב הרבה זמן במיטה בלילה ובוכה, הוא אמר שהוא מרגיש לבד ומפחד. הוא ביקש שאפחיד אותו. משחקי 'הפחדה' דמיוניים, מסייעים למוסס את הפחד. הוא אמר שיש בחדר מפלצת והוא מפחד, ביקש שאסגור את האור. הוא אמר: "עכשיו את המפלצת אחר כך אני יהיה". כך, פעם אני הייתי המפלצת 'והפחדתי' אותו עד שהוא הפך לגיבור על בלתי מנוצח. פעם הוא היה המפלצת והפחיד אותי. הייתי ילדה מפוחדת, ביטאתי בקול את הפחדים ואת חוסר האונים, ביקשתי חיבוק ושנתנדנד יחד בנדנדה. כמודלינג לכלי התמודדות ברגעי פחד עבור ילדים. לפעמים יצרנו יחד את המפלצת ממשחקים שונים בחדר, נבהלנו ממנה יחד, נלחמנו בה יחד ו'הרגנו' אותה יחד.

ראוי גם להתייחס להתמודדות הקשה מנשוא לעיתים, של הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. מדיווח של אחת האמהות: "במשך עשרה ימים, הילד כמעט לא ישן, במשך עשרה ימים שמעה כל השכונה צרחות רמות, לעיתים 24 שעות ביממה עד שנרדם. אותן הפקות קוליות רמות באמצעותן הילד מאותת על מצוקה וקושי, ברגעים מסוימים ביום יום. בזמן של אזעקות זהו מצבו, באופן בלתי פוסק. לפעמים הוא אינו אוכל בכלל.

פוסטים נוספים

בתקוה לימים טובים יותר

סיכום שנת 2023 בצל המלחמה

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר החלה זמן קצר מאוד לאחר תחילת שנת הלימודים. בשנת שגרה, זהו זמן המוקדש בדרך כלל להכרת הילדים ולהכנת תוכניות עבודה שנתיות. המלחמה העמידה אותנו בפני אתגרים שלא ידענו...